אני לא אוהב את אמא שלי - על מערכת יחסים בין הורים וילדים

מערכת יחסים בין הורים וילדים והפצעים שנשארים בבגרות

"מקום שמח" של נועה קולר היא סדרה גאונית שמציגה על המסך מערכות יחסים בצורה הכי אותנטית שיש, עם טקסטים שהם ממש לא פוליטיקלי קורקט ומאפשרת לנו שיח פנימי כנה על זוגיות, הורות ומערכות יחסים במשפחה.

הפעם אני רוצה להתעכב על מערכת היחסים בין ורד לאמא שלה,

אמא מזדקנת, חולה, לא מהסוג שקל לאהוב ובנוסף גם מדוכאת ורוצה למות.

הטיפול בהורה מבוגר הוא הרבה יותר מקניית תרופות או נסיעה לרופא,

זה מפגש מחודש עם פצעי הילדות שלנו ועם מערכת היחסים שהייתה לנו עם ההורה לאורך השנים.

נדב וורד, אחים שגדלו באותו בית ולכל אחד מהם דרך התמודדות שונה לחלוטין.

כשורד מבקשת את עזרתו של נדב בטיפול באמא שלהם, הוא מסרב,

הוא מדבר עליה בכאב ואומר:

"אני מנסה להיות בן אדם! אני מנסה להיות בן אדם והיא לוקחת אותי אחורה",

"האישה הזאת… אני 20 דקות איתה ואני לא ישן אחר כך בלילה",

"היא בלתי נסבלת. אישה בלתי נסבלת".

הנפש שלו אומרת:

קרוב לאמא = כואב מדי

רחוק מאמא = אני יכול לשרוד

מערכת יחסים בין הורים וילדים, "מקום שמח" נדב מסרב לעזור לורד בטיפול באמא שלהם

נדב בוחר בניתוק, כי לפעמים זה הדבר היחיד שהגוף יודע לעשות כשהלב נפגע שוב ושוב.

ורד, לעומתו, בוחרת להישאר ולטפל באמא שלהם.

למרות שאמא הרביצה לה בילדות,

למרות שמעולם לא ביקשה סליחה או לקחה אחריות,

למרות שהיא לעיתים בלתי נסבלת,

ולמרות שהיא לא רואה את הכאב, הצרכים והפחד של ורד לאבד אותה.

מערכת יחסים בין הורים וילדים, "מקום שמח" נדב מדבר על אמא שלו

ורד נשארת שם אולי כדי לתקן,

אולי כדי לזכות סוף־סוף באהבה,

ואולי כדי להציל את אמא שלה, בתקווה שזה ירפא גם משהו בתוכה.

בקליניקה אני פוגשת נשים וגברים בוגרים שמשתפים אותי בסוד הכמוס שלהם:

"אני לא אוהב.ת את אמא.אבא שלי".

לא תמיד מדובר באירוע טראומטי אחד,

לפעמים זה תוצאה של שנים של ביקורת, השפלה, שתלטנות או הזנחה רגשית,

לפעמים זה חוסר הקשבה, נראות ואהבה,

ולפעמים זה בגלל פגיעה ממשית.

מערכת יחסים בין הורים וילדים היא אחת המערכות המשפיעות והמורכבות ביותר בחיים שלנו,

והיא ממשיכה לעצב אותנו גם הרבה אחרי שהילדות נגמרת.

כהורים, יש לנו רק 18 שנים שבהן הילדים תחת חסותנו.

במהלך השנים האלו אנחנו משפיעים באופן עמוק על עולמם הפנימי,

לאחר מכן הם יוצאים לעולם עם מה שהם הפנימו:

האם הם היו אהובים?

האם הם הרגישו בטוחים?האם ראו אותם באמת?

איך תקשרו איתם?

מה הם למדו על אהבה, גבולות, כעס וסליחה?

בבגרות אנחנו תמיד חוזרים לאותן 18 שנים, שם התחיל הסיפור.

רוב ההורים לא מתכוונים לפגוע ועושים הכי טוב שהם יכולים,

הם מותשים, עמוסים, חסרי כלים, שקועים בהישרדות ולעיתים מעבירים הלאה דפוסים שהם עצמם גדלו בתוכם.

המתנה הכי גדולה שהורה יכול להעניק לילד שלו זה לשאול אותו:

איזה הורה הייתי עבורך?

מה היה לך טוב, מה היית רוצה עוד ממני?

מה חסר לך?

להקשיב, להקשיב, להקשיב לילדים (בכל גיל)

לא להיבהל אם יש ביקורת

ולהתנצל על טעויות שנעשו (כולנו עושים טעויות),

זו לא חולשה או הודאה בכישלון,

זו ריפוי ללב של הילד ולקשר ביניכם.

סליחה מהורה לילד פותחת חריץ דרכו יכול להיכנס אור:

הילד יכול להרפות קצת מהכאב והכעס,

הלב מתרכך.

לא כל פגיעה ניתנת למחיקה, לא כל יחסים אפשר לתקן,

אבל לפעמים סליחה אמיתית, היא תחילתה של מערכת יחסים אחרת, טובה וקרובה יותר.

אם אתם מרגישים שמערכות היחסים בחייכם לא מספקות, כואבות או חוזרות על עצמן,

או מרגישים תחושה שאומרת "זה הסיפור שלי",

בין אם אתם הורים או ילדים (בוגרים), אתם לא חייבים להישאר עם זה לבד.

אני מזמינה אתכם לתהליך אישי ועמוק איתי שבו נצא יחד למסע של ריפוי פנימי סביב מערכות היחסים בחייכם.

אני מאמינה שאפשר לשפר קשרים בכל גיל.

מגיע לכם קשרים טובים, קלים, נעימים וממלאים.

לתיאום שיחת ייעוץ ללא עלות ->

כתבו לי